בית הקברות היהודי בשכם שירת קהילה יהודית-ספרדית קטנה שהתקיימה בעיר לכל הפחות מהמאה ה-16 ועד ראשית המאה ה-20. הוא נהרס בהדרגה, ולבסוף נבנה על שטחו — עד שגיליון מדידה בריטי משנת 1938 חשף היכן בדיוק הוא היה.

מי נקבר שם

קהילה ספרדית קטנה, רובה יוצאי חלב, שהחזיקה מעמד בעיר עוינת עד שנשחקה עד אפס. הקהילה לא החזיקה שום נכס משלה מלבד בית הקברות. בית הכנסת היה חדר שכור בבית ערבי — ובשנת 1876 עיקל בעל הבית שני זוגות רימוני כסף מספר התורה, תמורת חוב שכירות של 200 פרנק. השוחט והמלמד, ר׳ אברהם מרסייאנו, קיבל חצי משכורתו מכולל הספרדים בירושלים. בנסיבות האלה בית הקברות היה כנראה הנכס המקרקעי היחיד ששייך לקהילה — וזו הסיבה שכל המאבק המשפטי ב-1893 נסב עליו.

“It is merely a small room connected with the cluster of their houses, about four yards by eight; but it is sufficient in size for the accommodation of the community to which it belongs, which, by the chief Rabbi, was represented to us as consisting merely of twenty families with sixty souls.”

John Wilson, The Lands of the Bible, vol. II (1847), p. 61

גודל הקהילה לאורך הזמן

העדות הישירה היחידה מתוך בית הקברות

ב-1876 (תרל"ו), ר׳ רחמים יוסף חיים אופלטקה עצר בשכם בדרכו מירושלים למירון. הוא הלך "בעשרה מישראל" להשתטח על הקברים, השתטח על קבר סבו, ושמע שיש שם מצבות "מזמן ק׳ שנה" — כלומר מאמצע המאה ה-18. הוא כתב גם שבית הקברות של העדה "אין בו מקום עוד לאחוזת קבר", וכי הקהילה רצתה לספח אליו חלקת שדה סמוכה במחיר 300 פרנק — ולא היה בידה לשלם.

קראו את התמלול המלא של המסע ←

המשפט על השטח, 1893

ישראל קאניל דיווח בעיתון "הצבי" על "בית קברות יהודי עתיק", לא מגודר, שבעלי חיים דורכים על קבריו. תושב מוסלמי שהיה חבר במועצת העירייה וקנה קרקע סמוכה ניסה להשתלט גם על בית הקברות ולבנות עליו, בטענת קרקע הפקר. הקהילה — בעזרת מרדכי אדלמן, ועד הכוללים ויואל משה סלומון — יצאה למשפט וזכתה, ובנתה גדר סביב השטח.

ההיעלמות

ב-1908 יצחק בן־צבי ביקר בשכם ולא מצא בה אף יהודי. הוא כתב: "נותרו רק קצת מציוני בית הקברות, ואולם גם רוב המצבות נהרסו ונשדדו, והקרקע נגזלה על-ידי השכנים". ב-1918, במסגרת המנדט הבריטי החדש, הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל עדיין ראה את בית הקברות "מכוסה מצבות של קברים ישנים". אבל עד סוף 1939 בדיקת פקיד ממשלתי מצאה רק "מחשוף סלעי, ללא מצבות נראות לעין". ב-1971 עדות משפחתית שהביא יעקב יהושע סיפרה שבנו בית על השטח — ובחנוכתו התמוטט המבנה על הנוכחים.

מה נבדק ולא נמצא בו כלום

לפני שמצאנו את הכיתוב ב-1938, נבדקו כל ספרי המסע והמפות המדעיות של המאה ה-19 — ואף אחד מהם לא מזכיר בית קברות יהודי בשכם, אף שהם מקפידים לסמן בתי קברות אחרים:

ההיעדר הזה עצמו הוא ראיה: הכיתוב של 1938 אינו העתקה ממפה קודמת אלא רישום שדה עצמאי של מודדי הממשלה — שבע שנים לפני שהמקום נבדק ונמצא ריק ממצבות.

מה זה אומר

ההיעדר הזה עצמו הוא חלק מהראיה: הכיתוב על גיליון 1938 אינו העתקה של ידע קודם — הוא רישום שדה עצמאי של מודד ממשלתי, בזמן שהמקום כבר כמעט נשכח. הפרק "איך מצאנו" מסביר איך הפכנו את שתי המילים האלה לקואורדינטה מדויקת על המפה של היום.